"בעשרה נסיונות נתנסה אברהם" וכולם היו נסיונות באמונה, כך גם אצל כל אחד ואחד, עיקר המדרגות שבהם האדם עולה בקרבתו אל השם, הוא במדרגות האמונה, האדם יכול להיות מלא בחכמה, אך אם לא השיב זאת אל ליבו ואל המידות והמעשים, אם לא עמד במבחנים ובנסיונות בשטח, הרי כל חכמתו לא תעמוד לו אצל השם יתברך, כמו שכתוב "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה וכו'".
גם בעבודת התפילה פשט הנגע של "היכלי התמורות", כמו שנאמר: "אלו הם דברים העומדים ברומו של עולם ואנשים מזלזלים בה – זו תפילה", לומדי התורה יכולים ללמוד ימים ולילות ואילו לתפילה הקצו זמנים קבועים וקצרים, שבהם יתפלל האדם לבוראו.
כדי שנבין קודם לכן מה זו תפילה אמיתית ומה כוחה, אומר רבי נתן, שכאשר היהודי מדבר ומתפלל אל השם יתברך, הקב"ה כביכול עוזב את כל העולמות ומאזין לזה האיש שמדבר עימו, אין אנו רוצים להאריך כאן במעלת התפילה, שכל השפע של כל העולמות עומדים עליה וכל ההצלחה של כל אחד מאיתנו תלויים בה, והיא למעשה הקשר האמיתי והחזק בין האדם לבוראו.
עלינו לדעת שעיקר התפילה, היא התפילה האישית שמדבר האדם עם בוראו על כל מה שעובר עליו, על צרכיו, רצונותיו, תפילה שבה הוא אומר תודה, מבקש את בקשותיו ומביע את רגשותיו. תפילה כזאת פותחת את לב האדם ומפתחת קשר ישיר עם מי שאמר והיה העולם, בדורות הראשונים היו נוהגים כך רוב ישראל וכל הצדיקים, שהיו מתבודדים עם קונם ומשוחחים עימו.
עם השנים ראו כנסת ישראל את ירידת הדורות וראו שבני ישראל החלו לאבד קשר אישי זה עם הבורא יתברך ועל כן ישבו ותיקנו שלושה תפילות - שחרית מנחה וערבית. תפילות אלו חוברו ברוח הקודש כאשר כל מילה וכל משפט פועלים בעולמות עליונים, ואין לנו השגה בדברים אילו.
אך עלינו לזכור תמיד, שתפילות אילו אינם באים על חשבון השיחה והתפילה האישית של כל אדם באשר הוא עם בוראו, להיפך הם באים לחזק אותם, אך לצערנו הרב אנו רואים שגם כאן נעשה החילופין והתפילות והשיחות האישיות עם הבורא כמעט ונשתכחו מישראל ואילו התפילות הסדורות נעשו העיקר, והכל מגיע בתירוצים שונים ומשונים של היצר הרע- אין זה מכבוד המלך לדבר איתו בכל עת, מי אני שבורא עולם ישמע אותי ויתיחס אלי, ביטול תורה וכו'. אך בודאי תירוצים אילו הם תירוצים של הבל, כי זה ידוע כמה הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל והוא מחכה ומצפה לכל יהודי שיפתח את פיו וידבר עימו.
ועל זה צועק רבי נחמן מברסלב "התבודדות היא מעלה גדולה ועליונה מן הכל" וכל גדולי הצדיקים לא הגיעו למעלתם כי אם ע"י שהתמידו בהנהגה זאת.
כדי שיוכל האדם למצוא את שאהבה נפשו, לגלות את פנימיותו ולהתחבר לחי החיים, עליו להתמיד בהנהגה זאת, לקחת פסק זמן בכל יום במקום מבודד מאנשים ולשפוך שיח עם בוראו, לספר לו הכל, בשפה שרגיל בה, בפשיטות, לשבח, להודות, להביע את רגשותיו, את מה שמעיק עליו, את רצונותיו, כך נוצר קשר אישי בין האדם לבוראו בין האב לבן, כך גם מתגלה לאדם נפשו הפנימית, הוא מוציא החוצה את כל מה שיושב לו על הלב, ובעיקר הוא מדבר ומבקש ומתחבר אל מי שאמר והיה העולם, שאין קץ ליכולותיו ואין דבר הנמנע ממנו, הוא יכול בכח תפילותיו לשנות את הטבע ולעשות ניסים ועל כן כאשר האדם מתמיד בהנהגה זאת הרי שאין מעלה שלא יוכל להגיע אליה ואין דבר שלא יוכל להגשים בעזר השם יתברך.