כאשר בורא עולם מצווה אותנו לגדור את עצמנו מדברים אסורים הרי שיש לכך סיבה, הוא רוצה שנשמור על הפנימיות שלנו, על התמימות, שנשמור על גן העדן הרוחני ולא ניתן לרע לחדור לתוכו, ועל כן רוב המצוות הלא תעשה קשורים לשמירת העיניים, המחשבה, הדיבור והמעשה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
אך היצר הרע, שהוא הנחש הקדמוני, ממשיך בפיתוייו, הוא מפתה את האדם לאכול מהפרי האסור, ובכך הוא גורם שיתגבר הרע בחייו של האדם וגם בתוך תוכו פנימה, האדם נפגש עם מעשיו, הוא אחראי לגורלו. אין-סוף של פיתויים מבטיחים לאדם את הדרך אל האושר וההנאה, אין-סוף של דרכים מבטיחים את הדרך אל הגן הנעלם, אך רובם מסיטים את האדם מן המטרה העיקרית ובסופו של דבר גם משתלטים עליו ועושים בו כרצונם.
העולם הוא כעת זירת המשחק בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה כאשר האדם הוא השחקן הראשי.
בכח הבחירה שניתן לו ובמעשיו, יכול האדם לבחור להיכן הוא רוצה להשתייך, הוא קובע את גורלו, את מציאותו ואף את מאורעות חייו ואת עולמו הנצחי – "בדרך שהאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו".
כעת, לאחר הגרוש מגן עדן, מחפש האדם שוב את אותם החוויות שחווה בימי ילדותו, את אותן רגשות נעלים ואת אותה שמחת חיים, אך כעת המשימה לא קלה, השם יתברך שם את 'להט החרב המתהפכת' לשמור על הגן, שזה כל תהפוכות החיים שעובר על כל אדם ואדם באשר הוא, כל בלבול הדעת והמרדף הבלתי פוסק, כעת הוא גם נענש "בזיעת אפך תאכל לחם" הוא צריך לעמול קשה לפרנסתו, אין לו זמן ולא כח, כדי להתחיל ולחפש את שאהבה נפשו.
אך הנשמה מרגישה בחסרון הגדול, כל חפצי העולם לא יוכלו למלא את הריקנות שפושטת באדם. וכך מתאר זאת רבי נחמן מברסלב בסיפורו "מאבדת בת מלך", המתאר את תהליך החיפוש של האדם אחר נשמתו. כאשר הוא רואה ופוגש את הנשמה שלו, שהיא הבת מלך, הוא מוצא אותה בארמון, מוקפת בכל טוב ובכל מנעמי העולם, בעושר וכבוד, הוא שואל אותה "מה זה המקום הזה?", וכך היא עונה לו -"כאן זה הלא טוב!".