הרגע הגדול הגיע "ויפח באפיו נשמת חיים" האדם הראשון אשר בו כלולים כל הנשמות, נברא והושם בגן עדן. גן עדן הוא המקום המושלם ביותר עלי אדמות, אין סוף של יופי וחכמה, אין סוף של תענוגים והנאות, הטוב המוחלט. הרע לא היה שייך במציאות של גן עדן, הוא היה קיים מחוץ לעולמות רק בפוטנציאל, לאדם הראשון לא היתה התנסות חוויתית עימו.
"מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". זהו הציווי הראשון שמצוה בורא עולם את האדם הראשון. מה היה עניינו של עץ הדעת? ומדוע ציווה אותו השם יתברך לא לאכול ממנו?
מגלים חכמינו ז"ל, שכל עצי הגן היו בחינה של חכמות, שהאדם היה רשאי לטייל בהם ולהשיג אותם, ואילו עניינו של עץ הדעת טוב ורע היה, שברגע שהאדם יאכל ממנו, יקבל את הדעת להבחין בין הטוב לרע, אך מאידך גיסא הוא גם יחדיר את הרע אל תוך העולמות ואל עצמו, ובכוח הדעת שקנה, יצטרך להתמודד עימו.
ואכן הסיפור ידוע, הנחש, שהוא למעשה היצר הרע, מפתה את חוה, היא אוכלת מן העץ ונותנת גם לאדם הראשון לאכול. ברגע זה מתרחש המהפך, הרע חודר לעולמות ואל תוך האדם "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". לפני האכילה הרגישו אדם וחוה את שיא השלמות וכעת נפקחו עיניהם, הם מודעים לחסרונות, לדברים השליליים, ערומים מכל אותם הרגשות שחוו קודם לכן, מתחבאים מפחד השם.
האדם נענש כתוצאה מן החטא "בזעת אפך תאכל לחם", האישה "בעצב תלדי בנים". הם מגורשים מגן העדן ועל הגן שם הבורא יתברך את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.
גן עדן זה כאן ועכשיו, אדם וחוה הם כל אחד מאיתנו, התורה אינה מספרת לנו סיפורים, היא ספר הוראה לחיים.
כל אדם באשר הוא, נולד אל עולם שהוא גן עדן. הכל חדש, הכל יפה, בזמן ילדותו הוא מרגיש את עצמת החיים, את עוצמת הרגשות ואת שמחת החיים האמיתית. מרגע הולדתו הוא מושגח ומטופל ע"י הוריו, הוא אינו צריך לדאוג, הכל מסופק לו, הכל ניתן לו בזמן המדויק- אוכל, מגורים, לימודים, אהבה, הוא מסובב במשפחה אוהבת, בחברים, כל עניינו זה רק ליהנות, לספק את צרכיו ואת ענייניו.
אך כאשר הוא מתחיל לגדול, הוא מתחיל לנגוס בפרי העץ האסור, שהם כל האיסורים והתאוות שבורא עולם ציוה את האדם לא לגעת בהם, ואז מתחיל אצלו תהליך של כהות חושים, של התגשמות, הוא הולך ומגורש מגן העדן הפנימי שלו, מן הרוחניות והתמימות, מושלך אל חיצוניות העולם.