שמחה

פורום כללי בו תוכלו לכתוב כל דבר הקשור לברסלב ולרבינו לשוחח ולדון

שמחה

הודעהעל ידי אור הגנוז ברסלב » ו' יולי 12, 2013 8:11 am

גדולה מעלתה של השמחה – כל שמחה, כל עוד היא לשם שמים וכל עוד אינה נגועה בקלות ראש וליצנות – שבלעדיה אין השכינה שורה על האדם, והוא אינו יכול לרכוש לו את תורת ה' ולהתעלות בעבודתו ית', ובלעדיה אין הנבואה שורה על האדם. מאמר ראשון בסדרה.

יעקב לב שמח

הכל נכספים ומשתוקקים אל השמחה. האנושות כולה רודפת אחריה בכל מאוד ונפש. כמה נאים ויפים הם רגעים של גיל וחדווה, שהרי נותן היה איש הון עתק ובלבד שיטיבו את לבו ויעשוהו שמח. סוד השמחה לוטה בערפל. אין יודעים איך להגיע אליה ולהשיגה. ולמרות שיש שלמדו איך 'לחטוף' שמחה ארעית, אבל שמחה תדירה, "שמחת עולם", מעטים שהשיגו. ומשנואשו בני האדם מלזכות לשמחה אמיתית, החלו מסתפקים בשמחה שטחית, שאחריתה מפח נפש - חזרה אל המציאות המרה.

שמא תאמרו אכן אפסה תקווה? - אהה אל נא תתייאשו! קורא רבינו; אם תגידו שבכל זאת יש מקום ליאוש – אין שום יאוש בעולם כלל!

אנו מרפרפים על פני הספר הקדוש לקוטי מוהר"ן, והנה דרכים לשמחה מופלגת העוברת "מראש ועד עקב" (ליקו"מ א,קעח); לשמחת לב אמיתית הנושאת את הרגלים לריקודים ומחיאת כף (שם י); שמחה עצומה הגורמת לבכי (שם קעה); שמחה רוחנית נפלאה, "בסוף של הסוף" - העולם הבא (ליקו"מ ב,לג); שמחה נפשית עמוקה הפותחת ל"עולם החרות" (שם י); שמחה המניסה כל שמץ יגון ואנחה שבעמקי הלב (שם כג).

והדברים מאירים ומשמחים כנתינתם מסיני, והלב כלה להבין איך באמת ניתן להגיע לכל אלה. הבה ונתחקה אחר דברי רבינו הרבים על השמחה והדרכים להגיע אליה, נקראם בשים לב, ונראה אם לא נהפוך בקרבנו את טבע האנוש "למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות" (שם כד), לטבע חדש של שמחה תדירה ברוחניות וגשמיות.

* * *

את השמחה ניתן לחלק לשני סוגים: שמחה סתם ושמחה של מצוה. שמחה זו האחרונה חשובה, כמובן, בהרבה מן הראשונה שהזכרנו והיא מבוססת יותר במקורות, אלא שעבורנו, די בכך שרבינו אומר גם על שמחה גרידא שמצווה גדולה היא, וכל עיקר הביסוס שנחפש בזה לחובת השמחה שאינה של מצווה לא יבוא אלא להרחבת הענין ולחיזוקו.

אף בשמחה של מצווה עצמה נראים שני חלקים: חלק השמחה בכל מצווה מן התרי"ג מצוות, וחלק שמחת שבת ויום טוב; שמחת השבתות והמועדים מהווה מעלה גדולה בהרבה מכל שמחה של מצווה אחרת, כי על כן נקדיש בהמשך הדברים פרק מיוחד על שבת ויום טוב.

לאחר ביאור מעלות השמחה על כל צדדיה, תתבארנה הדרכים והעצות לשמחה כפי שהם מפורשים על ידי רבינו ותלמידיו זי"ע, שכן אם לא נדע איך להגיע לשמחה, לא יועילו כל אותם הדברים במהות השמחה לסוגיה, ולפיכך כמעט וטפלים כל הפרקים הקודמים לאותו פרק מרכזי שנקדיש בע"ה לדרכי השמחה בהמשך המאמר. אך גם את הפרק על פחיתות העצבות, שיבוא לאחריו בע"ה, יצטרך הקורא ללמוד, בכדי לדעת את ה"סור מרע" בצד ה"עשה טוב" ובכדי להכיר את חומרתה הנוראה.

הסיפוריס יבואו אפוא להמחיש את כל אותן רעיונות ודרכים על השמחה ולהכניסם בתוך תמונה חיה של קיום דבר רבינו הלכה למעשה.

ובכן, כמה דברים במעלת השמחה תמיד:



השמחה כשלעצמה


רבים הם מאמרי קדמונינו בשבח השמחה המתלווה לעבודת השי"ת, אבל חלק לא מבוטל ממאמריהם הקדושים, וביחוד אלה של רבינו ותלמידיו זיע"א, מוקדשים למצוות השמחה כדרך חיים בכלל, וכמובילה להצלחה בעבודת הי.

במדרש תנחומא (פנחס יז) מובא: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: השמחה נאה לכם"... כביכול הקדוש ברוך הוא רוצה בשמחתם של ישראל ורואה בכך מנהג נאה, כי על כן, מפרש המדרש, הרבה להם מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, כדי שיוכלו להתפנות לאותו ענין נאה.

המהר"ל מפראג, שספריו נחשבים לשורשי דרך החסידות, רואה בשמחה שלימות עליונה, בכתבו: "כי השמחה מדה גדילה, כי כאשר אדם הוא בשמחה, הוא בשלמות, ועל ידי זה מקבל התורה שהיא שלימות האדם" (דרך חיים, אבות י) ואילו בעל הכל-בו (הלכות אישות) רואה בכך כבוד ה' יתברך "וזהו 'אשר ברא ששון ושמחה' - רצה לומר - לכבודו; שכבוד השם בשמחת הנפש, כדי שתהיה מוכנת לקבל מְדורו".

שמחה גרידא מהווה אפוא ההכנה היותר ראויה לתורה ולקבלת מדורו של ה'. דברים אלה מעוגנים היטב בדברי חז"ל הידועים: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל.). הגמרא מסתמכת בכך על הפסוק הנאמר באלישע הנביא: ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב,ג) - שמתוך אותה שמחה החל מתנבא. לכאורה אין המדובר באלישע בשמחה של מצווה ואם כן למה זה כתבה הגמרא "מתוך דבר שמחה של מצווה"? בשל כך מדייק רש"י שלא שבאה כאן השמחה מתוך דבר מצווה כלשהי, אלא שהשמחה באה במטרה של מצווה וכך פירש: "שמחה של מצווה - מצווה היא להשרות עליו שכינה". שאף אם עיקרה של השמחה אינה של מצווה, הריהי גורמת מצווה בהשראת השכינה.

אכן, התלמוד הירושלמי אינו גורס "שמחה של מצווה", שכן כל שמחה שהיא (אם אינה של הוללות) משמשת הכנה לקבלת השכינה, אלא שם, בירושלמי, הגרסה היא: אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, ואף כאן בתלמוד הבבלי ביקש המהרש"א לשנות את הגירסה, מבלי להזכיר אפילו את הירושלמי. ולדעת המהרש"א יש לגרוס: "אין השכינה שורה ... אלא מתוך דבר שמחה" ותו לא. ללמד, שהשמחה כמידה טובה, הינה, יותר מכל מידה טובה אחרת, כלי לקבלת השכינה, רוח הקודש והתורה.

וכך גם בין ארבעים ושמונת הדברים שמנו חכמינו ז"ל, שבהם התורה נקנית, נמנית גם השמחה (אבות ו. יצוין שבנוסף לשמחה, מונים חז"ל בין מ"ח הדברים גם את "השמח בחלקו", ורש"י מפרש שהסיבה היא ש"אם דואג בענייניו אינו מכוון בה', בתורה. שוב ראיה לשמחה סתם שהיא הכנה לתורה). ואמנם, תנאים ואמוראים היו משמיעים לפני לימודם "מילתא דבדיחותא", כדי לבא לידי שמחה. "וזהו הענין מה שהיו נוהגים כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו, שעל פי רוב היו להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפניהם כל מיני צחוק ושטות כמפורסם - והכל בשביל שמחה, כי אין דבר מזיק לעבודת ה' כמו העצבות כמובא בכל הספרים הקדושים" – כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות נפילת אפיים ד,ה).

שמחה גרידא מהווה אפוא שלימות והכנה הכי ראויה לשלימות רוחנית. וכן אמר רבינו בלקוטי מוהר"ן: "מה שהערלים רחוקים מה' יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך ,הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ... ליישב עצמו היטב: 'מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?'... אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח ... ליישב דעתו. רק על ידי שמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל ליישב דעתו ... שעל ידי שמחה נעשין בן חורין" (ליקו"מ ח"ב י). השמחה משחררת את האדם מכבלי שיעבוד נפשי מיותר ומזיק; נפשו יוצאת על ידה מגלות ושיעבוד תחת כוחות טומאה (כן כתוב בזוהר הקדוש (נח עא) שעצבות היא "סטרא אחרא" מקור הרע, היפך הטוב, השמחה), ומרוממתו לקבלת כל הטוב והיקר, הלא הוא תורתנו הקדושה.

עוד נבאר להלן בע"ה בפרק "פחיתות העצבות", איך נשתלשלה העצבות ובאה לעולם, כי אז ניטיב לרעת שהיא שורש הרע, אך בכדי לחזק עוד את הדעה שהשמחה כשלעצמה היא מצווה גדולה תמיד וכי בה חפץ ה', נסור נא אל דברי המכילתא הקצרים: "שמחה לישראל - כאילו שמחה לפניו" - כביכול ה' שש ושמח כשבניו שמחים, משל לאב השמח בשמחת בנו. הקב"ה שהוא מקור הטוב הינו מקור השמחה והחדווה - כמר שכתוב "עוז וחדווה במקומו" (דברי הימים א טז) וכשלבו של אדם טוב ושמח הריהו משרה אותר כביכול על עצמו.

רווחים עצומים ביותר זקף רבינו לחלקו של האיש השמח תמיד, בראש וראשונה בולט הגילוי העצום: "כי כשתזכה לשמחה, אזי ה' יתברך בעצמו ישמור לך את הברית, דהיינו שיהיה בעזרך לשמור את הברית קודש". רבינו מסתמך על הפסוק "נהיה עקב תשמעון ... ושמר ה' לך את הברית" (דברים ז) - "והיה - לשון שמחה (מדרש רבה נשא יג); עקב - הם הרגלין, היינו לזכות לשמחה עד שהעקביים, שהם הרגלין, ישמעו השמחה ... - ושמר ה' לך את הברית ... כי עיקר פגם הברית הוא על ידי עצבות כידוע, כי פגם הברית בא על ידי הקליפה הידועה שנקראת לילית, על שם שמיללת תמיד, שזהו בחינת עצבות, ועל כן עיקר שמירת הברית על ידי שמחה" (ליקו"מ א,קסט).



זהו כמובן הרווח הגדול ביותר של השמח, שהוא נפטר מאותו מאמץ רב הסכנות, על ידי עזרה מיוחדת מן השמים. אך זהו רק יתרון אחד. השמחה התמידית טומנת בחובה עוד יתרונות חשובים מאד: התבודדות! "כשהאדם כל היום בשמחה, אזי בנקל לו לייחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני השי"ת, כמבואר אצלינו כמה פעמים" (שיחות הר"ן כ). זוהי גם מציאות מובנת, שכן להתבודדות צריכים לב פתוח ויזמה - אחרת אי אפשר לערוך אותה משך שעה בכל יום, והלא כן כתב רבינו בספר המידות: "מחמת שמחה נפתח הלב" (ספר המידות, שמחה ב).

עוד מעלה מיוחדת נודעת לאדם שמח, שהוא עושה חסד נפלא עם אנשים שבורים ובעלי יסורים, מחיה הוא אותם בפניו השמחות והמסבירות "כי יש בני אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם, והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות, יכול להחיות אותם ממש" ועל כך מוסיף רבינו הערה חשובה: "...ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד". רבינו, שהשיג את מעלת האדם עד היכן היא מגעת, ידע על ההשפעה הרבה שיש לשמחת האדם, בעולמות העליונים, כי על כן, אין זה דבר קטן לשמח אדם שבור "וכמו שמובא בגמרא (תענית כב.) מהני תרי בדחי [= מאותם שני בדחנים] שזכו למה שזכו, על ידי שהיו משמחים בני אדם" (שיחות הר"ן מג).

באותו סיפור המובא בגמרא שם, אנו קוראים על רבי ברוקא מחוזאה, שאליהו הנביא היה מצוי אצלו, פעם בהיותו בשוק שאל את אליהו אם יש כאן בן עולם הבא, הראה לו על איש אחד, ניגש אליו רבי ברוקא והחל נכנס עמו בשאלות על מעשיו, בנתיים הגיעו אל השוק שניים אחרים, ואף עליהם הצביע אליהו הנביא כעל בני עולם הבא, שאל רבי ברוקא גם אותם למעשיהם, התברר לו שאנשים שמחים הם, וכל איש עצוב הנקלע להם, משמחים הם אותו. כמו כן, בשעת מריבה, טורחים הם לבדח את היריבים, ובכך הם משלימים ביניהם.

בספר היסוד לחסידות "תולדות יעקב יוסף" (פרשת תצווה) מתבאר שאותם שני בדחנים עסוקים היו להתחבר עם כל איש ואיש, כדי לקשר את כל עסקיהם בקדוש ברוך הוא. כלומר, מאחר שהמון העם אינו בקי בכל אותם כוונות שיש לכוון בכל עסק כדי לעשותם קשורים לה' יתברך. היו הם מתחברים עם כל אחד, ומשתדלים בכך לייחד את כל מעשי האנשים הפשוטים בהי יתברך. אלא שלאיש עצוב "לא היה יכול לייחד ייחודו להתחבר עמו, לכך היו מבדחי ליה בדברים, עד ששמח ונתחבר עמו לדבק אותו עמו בו יתברך וכו' והוא כלל גדול והבן ודפח"ח" - - -

רבינו ז"ל אמר פעם למוהרנ"ת על אנ"ש: "אם הייתם שמחים היה טובה גדולה להעולם" (חיי מוהר"ן פב) יש לשער שאחד מכוונותיו, שמאחר שבני אדם נמשכים אל השמח, הרי שבהיות אנשיו שמחים יוכלו להרחיב בהרבה ולהצליח בפעולותיהם לקירוב לבבות. אם כך ואם כך, מי יודע כמה היו מתקרבים לדרך הקודש, לו היו כל אנשי מוהר"ן עד היום מצייתים לאזהרות רבינו לשמוח תמיד, ומדקדקים לקיים את כל עצותיו ודרכיו בענין זה בשלימות!

מוהרנ"ת אמר פעם לאיש: "אם היית בשמחה תמיד לא היית רואה פני גיהנום" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן כח) לאמור, שהשמחה מהווה הגורם הגדול ביותר לקיום התורה כראוי ולהנצל מצפרני היצר הצורר, כי על כן כה הזהיר רבינו ז"ל "להיות בשמחה תמיד, והרבה מאד לדבר עמנו מזה, מענין שמחה, כמבואר בספרים הקדושים. אך יותר מזה הרבה לדבר עמנו בעל פה, והזהיר מאד, בכמה אזהרות, כמה וכמה פעמים, להיות אך שמח תמיד" - כפי שמספר מוהרנ"ת (שיחות הר"ן יט).

זהו אפוא כלי הנשק המובחר נגד יצר הרע - להיות תמיד טוב לב ושמח. ולפיכך, אין פלא שכל כך קשה לו לאדם השמחה - וכפי שהתבטא רבינו: "כי לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות" (שם כ) - שכן אם זהו האמצעי הטוב ביותר נגד היצר, הרי עיקר התגברותו תהיה נגד זה.

אין אנו צריכים לראיות רבות שהשמחה כשלעצמה מצווה היא, עובדה היא, שכשאדם טוב לב, נפשו רגועה, ואין הוא מחפש סיפוק של איסור, ממעשים רעים וכדומה, גם אין כל מעשה טוב כבד עליו, משום שאינו מלווה אצלו במתח מיותר, פחד וכל אי יציבות; כל מצווה כל מנהג טוב מתקבל על ידו בדעה צלולה ומתבצע בשלימות, מבלי סיבוכים מיותרים. אמנם כותב רבינו: ברבות השמחה נתחזק כח השכלי (ספר המידות, שמחה ג); על ידי שמחה, תפיסת המוח נתגדל (שם, שם כא); מי שהוא שמח, על ידי זה הוא מצליח (שם, שם ח"ב א) ועוד ועוד.

באחד ממאמריו העמוקים בלקוטי מוהר"ן, התעכב רבינו על ההשפעה שיש לניגון על הנבואה, כפי שמשמע מתוך הפסוק באלישע שציטטנו לעיל, אגב כך ביאר, שפעולה רוחנית עצומה כמו "בירור ניצוצות" נעשית על ידי ניגון ושמחה.

ונבאר דברינו: בעקבות חטאים נופלים ניצוצות קדושה אל הטומאה, וחלה ערבוביה של טוב ורע, כלומר, האיש הישראלי קדוש מאד, וכשהוא חוטא הריהו מוסר מכחותיו הקדושים לטומאה, ואז חלקים וניצוצות קדושה מתערבים ברע, עלינו אפוא לחזור ולברר ניצוצות אלה מתוך הרע [=הקליפות] ולהעלותם אל הקדושה. ואיך? - על ידי עשיית מצוות.

בכן בליקוטי מוהר"ן (ח"א נד) מבואר, שכל אותה פעולה קדושה של בירור ניצוצות מתהווה במיוחד על ידי שמחה, שכן כל מהותם של ניצוצות הקדושה הינה שמחה, ומהותן של הקליפות – עצבות. הראשונים – "רוח טובה", והאחרונים "רוח נכאה". וזו כל עבודתו של המנגן "שידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח (הטובה) אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהיא היפך עצבות רוח, כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוין לבנות השמחה בשלימות".

זו עבודתו של המנגן, וזוהי גם עבודת השמחה לכל איש ישראלי, להיות מברר מתוך עצמו את נקודות הטוב והריווח שבמיצרו הרוחני והגשמי; לקבצם אחת לאחת ולבנות לעצמו קומה של שמחה שלמה. מוהרנ"ת המתייחס בהלכות פורים אל מנהג ישראל השמחים אז ב"מילי דשטותא", מסביר אגב כך את דעת רבינו שהמליץ להשתמש במילי דשטותא כדי לבא לשמחה, וכותב: "שעיקר הגלות הוא, שהשמחה נפלה למטה בגלות, ומשם נמשך כל השמחה של העכו"ם והרשעים ההולכים בשרירות לבם ... ומשם נמשך ניצוצי השמחה שנפל אצלם בגלות ומשם כל שמחתם לפי שעה ... ועל כן מחמת שעכשיו השמחה בגלות היא מלובשת במילין דעלמא שהם מילין דשטותא, ועל כן, איש הישראלי, כשמשבוח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול, בחינת עליית ניצוצי השכינה מגלותה, כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לידי שמחה על ידי מילי דשטותא אלו".

על דרך זו המעוגנת היטב בדרך החסידות נעמוד בע"ה להלן, אך לענייננו אנו למדים מהדברים הללו, שדברים גדולים שנו חכמים בשמחתו של האיש הישראלי.

עם כל זאת, אין ספק שכל שמחה, אף זו שאינה של מצווה, צריכה להיות שלובת זרוע במטרה הקדושה – "עבודת השי"ת", מה גם שהאמצעים לבוא לשמחה צריכים אף הם להיעשות על טהרת הקודש, וכל כולה של עצת "מילי דשטותא" באה - כדברי מוהרנ"ת שהזכרנו – ל"מי שרוצה לבוא לשמחה, לשמוח בקדושת יהדותו, במה שזכה להיות מזרע ישראלי".

העוקב בעיון אחר דברי רבינו ומוהרנ"ת בכל מקום על השמחה, יווכח ששמחה סתם, אף היא שמחה של מצווה, שמחה ב"נקודות טובות" שעשו, ב"שלא עשני גוי" וכו', ואף החיד"א שהזכרנו, בדברו על מעלת השמחה, מוסיף: "השמח לשם שמים", ולמותר לציין שאין לשמחה אליה התכוון רבינו כל קשר לליצנות, המעורטלת מכל כוונה טהורה: קו דק מפריד בין שמחה אמיתית המביאה ליישוב הרעת, ובין הוללות וסכלות המטרפת את הרעת ומרגילה לעבירה - הדברים תלויים בלב
"נִצַּחְתִּי וַאֲנַצֵּחַ גָּמַרְתִּי וְאֶגְמֹר אֲנִי נָהָר הַמְּטַהֵר מִכָּל הַכְּתָמִים אֲנִי אִישׁ פֶּלֶא נָשַׁמְתִּי פֶּלֶא גָּדוֹל חִדּוּשׁ כָּמוֹנִי לֹא הָיָה מֵעוֹלָם"
אור הגנוז ברסלב
מנהל האתר
 
הודעות: 295
הצטרף: ש' ספטמבר 08, 2012 9:29 pm

חזור אל פורום ברסלב כללי

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 3 אורחים

cron