עמוד 1 מתוך 1

"זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" - הארות על מעשה מחכם ותם

הודעהפורסם: ב' יולי 15, 2013 10:41 am
על ידי אור הגנוז ברסלב
מי מאיתנו אינו רוצה להיות שמח, מסופק ומלא חיות ככל שניתן? ומי מאיתנו אינו חווה ללא הרף תסכול, חוסר שביעות רצון ורוגז? אלפי שנים מנסים בני האדם למצוא את המתכון לאושר ושמחה ואלפי שנים הם ממשיכים להתחבט, להתייסר ולהתמרמר. החיים רצופים הפתעות בלתי נעימות באופן מתסכל. כולנו רוצים להיות חכמים, יפים, לשלוט במצב ותמיד לנצח, אבל כמה מאיתנו, אם בכלל, מצליחים להגשים חלום כזה? כמענה לפרדוקס של המרחק המתסכל בין הרצוי למצוי, מציג בפנינו רבי נחמן מברסלב שתי דמויות אבטיפוסיות: החכם והתם. מה אנו מעדיפים להיות: חכמים יודעי דבר או נאיביים וחסרי תבונה? התשובה כמובן ברורה מראש. אך מה יקרה אם נגלה שהחכם תמיד מיוסר ועצוב ואילו התם תמיד מרוצה ושמח? האם גם אז תהיה שאיפתנו זהה? "היה היו שני חברים: חכם ותם. בתחילה למדו יחד אך אחר כך נפרדו דרכיהם. התם למד סנדלרות, ומחמת שהיה תם, למד רבה עד שהבין, ולא היה בקי באומנות בשלמות. נשא התם אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי כל כך במלאכתו, על כן הייתה מלאכתו בדוחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה, מחמת שלא היה מיומן דיו. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא את החוט העבה של התפירה, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: "אשתי, תני לי לאכול", והייתה נותנת לו חתיכת לחם וכל. אחר כך היה אומר: "תני לי הרוטב עם הקיטניות", והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: "כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה". וכן היה מצווה לתת לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה. ובעד כל מאכל ומאכל הייתה נותנת לו חתיכת לחם, והא היה מתענג מאד מזה ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה. כשהיה גומר לעשות את המנעל, ומן הסתם היו לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלמות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג ממנו מאד, והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה נעל של דבש וסוכר המנעל הזה". והייתה שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי, היינו זהוב וחצי"? השיב לה: "מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד. העור עולה לי בכך, הזפת והחוטים בכך, ואשרי דברים כיוצא בזה - בכך, המילוי שבין העורות בכך. ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה מטבעות. ומה איכפת לי רווח כזה מיד ליד"? והיה רק מלא שמחה תמיד". האם באמת ניתן לשמר את התום והפשטות של הילדות? האמנם יש בעולם אנשים ששמחה פשוטה וטהורה איננה זרה לרוחם? וגם אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית - האין תכונות אלו הופכות את האדם בהכרח גם למטופש במקצת? ילדותי משהו? לא בוגר? כשנחקור את דרכיו של התם, נגלה שאינו טיפש כלל ועיקר. תמימותו ושמחתו אינן נובעות מבערות וחוסר דעת. להיפך - התם ניחן ביכולת התבוננות מעולה. הוא פשוט מתבונן במה שיש לו ולא במה שאין לו ! באופן שבו הוא מתבונן בדברים, הופכת פרוסת לחם פשוטה למספקת ומענגת כמו המאכלים המשובחים ביותר. נסו לקחת פת לחם, בלי שום תוספות, ודווקא מין הסוג הפשוט, בלי אלף טעמים של מאפיות צמרת, ופשוט ללעוס אותה, ממש לאט, ולא לבלוע. שמתם לב לטעם? משהו מתוק ועדין כזה, שעל פי רוב לא הבחנתם בו? כמה טעמים מסתתרים בתוך הדברים הכי הכי פשוטים: פת לחם, כוס מים, חיוך, פיסת שמים. מה ידע התם לעשות שאנו איננו יודעים? באיזה שיטה רוחנית הוא השתמש כדי להיות כה מלא אושר מכלום שבכלום? "כשהיה גומר לעשות את המנעל, ומן הסתם היו לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלמות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג ממנו מאד, והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה נעל של דבש וסוכר המנעל הזה". דרכו של התם הייתה - לשבח את הטוב, להתפעל ממנו בקול רם, אפילו טוב חלקי, פעוט, לא מושלם. אבל אולי באמת הוא היה בדיכאון ורק ניסה להעמיד פנים? על זה משיב רבי נחמן: "ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה". אנחנו לא כאלה. קשה לנו לשמוח בקצת טוב. אז מה, רוצים שנשקר? שנעשה הצגה? רבי נחמן אומר שכן: "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה". גם לא מדובר כאן בשקר. רק בבחירת זווית התבוננות על המציאות. סוף סוף יש באמת במה לשמוח, אפילו בדבר קטן ומועט, אם רק נבחר להתבונן בו. ולא רק להתבונן. גם לדבר עליו, להתפעל ממנו, לשבח אותו. "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה". ועל ידי הדיבור נרגיש במעלתם האמיתית של הדברים הפשוטים, הלכאורה פעוטים. אך טרם סיימנו לחקור את משנתו של התם. הרי אנו יודעים שגם בפעמים שניסינו לאמץ חשיבה או דיבור חיובי, זה לא החזיק הרבה זמן. למה? כי מה שמקובל זה ההפך - ביקורת, רדיפת שלמות, בוז לפעוט ולפשוט. אז צחקו עלינו והתביישנו להמשיך עם זה לבד. גם לתם לא מפרגנים שמחה כזאת. אפילו אישתו יודעת היטב לעקוץ אותו במקום הכי רגיש, להצביע על החסרונות ולהבליט אותם: "והייתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים ואתה לוקח רק חצי, היינו זהוב וחצי"? מה אתה כל כך שמח? אתה לא רואה שאחרים מצליחים יותר? חכמים יותר? יפים? עשירים? כאן אנו מגלים את התם בגדולתו. הוא לא נשבר כשמראים לו כמה הוא עלוב וכמה אחרים גדולים. זוהי, אולי, לב ליבה של שיטתו, שהופכת אותו לפנומן יוצא דופן. לא רק שהוא שורד את העלבון. הוא באמת לא מתרשם ממנו. הוא באמת מסתכל על העולם בצורה אחרת לחלוטין. "השיב לה: "מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד. העור עולה לי בכך, הזפת והחוטים בכך, ושאר דברים כיוצא בזה - בכך, המילוי שבין העורות בכך. ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה מטבעות. ומה איכפת לי רווח כזה מיד ליד". התם סובר שהצלחתם של אחרים, אפילו בתחום שלו, איננה נוגעת לו בכהוא זה. הוא חושב שהדיבור אודות הצלחתם של אחרים ואפילו המחשבה אודותיה היא מיותרת ועקרה. הוא מתעקש לבדוק את רווחיו והצלחתו אך ורק ביחס לעצמו. הווה אומר - ביחס לנקודת המוצא שלו. "בואי נחשוב כמה אני מרוויח", לא ביחס לזולת אלא ביחס להשקעה הראשונית שלי. וביחס לנקודת המוצא הראשונית ביותר, הלא היא רגע לידתנו, הלא כל מה שיש לנו הוא רווח נקי... "ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה", אומר איוב כאשר ניתכת על ראשו צרה אחר צרה. כל מה שיש לי ממילא לא שלי, ניתן לי. ואם כך - אין מקום לטענות או לזעם על אובדנו. ולא במקרה פותח ספר איוב בשבחיו של האיש: "והיה האיש ההוא תם". זהו סודו השמור של התם: הכל, פשוט הכל - רווח נקי. צריך רק להתבונן בזה ולהתפעל מזה בפה מלא. מה שיש לאחרים יותר ממני - שיערב להם. מה זה בעצם נוגע אלי? לאחר בחינת עקרונות חייו של התם, נוכל לגלות את ההיפך הגמור בחכם. לדאבון לב נוכל, פעמים רבות, למצוא גם את עצמנו "חכמים" בודדים ועצובים. "והחכם היה מלא ייסורים תמיד, כי הניח שם, שהוא חכם מופלג ואומן ודוקטור גדול מאד. והיה בא שר אחד וציוה לו, שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלאה מאד, וחקק שם ציור בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא מצאה חן בעיניו כלל הטבעת, היה לו ייסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו, שאילו הייתה הטבעת עם האילן הזה בספרד, הייתה חשובה ונפלאה מאד. ווכן בא פעם אחת שר גדול והביא אבן טובה יקרה, שבאה ממרחקים, והביא לו עוד אבן טובה, עם ציור. וציווה לו, שיצייר כציור הזה על האבן טובה שהביא. וצייר ממש כאות הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר וקיבל האבן טובה, וישרה בעיניו מאד. והיה ו לחכם ייסורים גדולים מן השגיאה. "הלא עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה תזדמן לי שגיאה"?ְ וגם בעניין הרפואה היה לו ייסורים. כשהיה בא לחולה והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בבירור, שאם ילך לו לחולה לחיים, בוודאי מחויב בבירור להתרפא מזה, כי היא רפואה נפלאה מאד. ואחר כך מת החולה, ואמרו שמת על ידו. והיה לו ייסורים גדולים מזה. וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: "מקרה הוא". והיה מלא ייסורים תמיד. וכן היה צריך למלבוש, וקרא החייט ויגע עימו, עד שלימדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיוון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד שגה בו ולא כיוונו יפה. והיה מצטער מאד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה. אבל אם הייתי עם הכנף הזו בספרד, הייתי לשחוק". איזו תלות מבישה. לחיות רק למען מה יגידו. איך זה נראה בעיני אחרים. איזו בדידות איומה - לחשוב את עצמך לחכם מכולם ולהיוותר ללא נפש חיה וללא שיחת רעים אמיתית. בסיפור אחר שלו, "מעשה בחיגר", מתאר רבי נחמן פן אחר וקודר של בעיה נפשית זו, והוא מגדיר אותה שם פשוט כשיגעון. החיגר, גיבור הסיפור, לאחר שכל רכושו נשדד ממנו, מוצא תרופה פלאית - אבק, שכל מי שדורך בו מתרפאות רגליו. ועוד סוגי אבק הוא מוצא. תכונת האחד - להפוך לצדיק את כל מי שדורך בו, ותכונת האחר להפוך את הדורך בו למשוגע. כנקמה על מה שעשו לו הוא אורב בדרך המשמשת את הגזלנים ומפזר שם את שני סוגי האבק גם יחד - אבק של צדיקים ואבק של משוגעים. כאשר דורכים הגזלנים ב"אבק של הצדיקים" - "נעשו צדיקים והתחילו לצעוק על נפשם, על שגזלו עד הנה והרגו כמה נפשות" דהיינו שהכירו בקטנות ומומי עצמם. "אבל מחמת שהיה מעורב שם אבק של משוגעים, נעשו צדיקים משוגעים, והתחילו להתקוטט זה עם זה. זה אמר - בשבילך גזלנו, וזה אמר - על ידך גזלנו, עד שהרגו זה את זה". הנה הם שני סוגי המומים האוניברסליים, שרבי נחמן מכנה שיגעון: "בשבילך גזלנו". "על ידך גזלנו". אם יש בי חסרון - הרי אחרים אשמים בו. אימי ואבי, מורי וחברי, המפקד בצבא, אישתי, ילדי, מנהל הבנק והפקידים, שותפי לעבודה - אלה שתחתי ואלה שמעלי, הממשלה, ראש הממשלה, הערבים. לכל מום שיש בי נמצאים אשמים. "על ידך גזלנו". "בשבילך גזלנו" - הוא טירופם של החיים למען אחרים. אני חי בשביל אשתי, בשביל הילדים, בשביל השכנים, ההורים, הדודים, החברים. אם נסחפתי, אם שגיתי, למענם עשיתי הכל. שידעו, שיחמיאו, שיכירו את ערכי. "אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני". "למען יראו", מלמד רבי נחמן, הוא סוג של שיגעון. לכמה הרבה ידע, תארים, הפגנת שליטה במצב, אנו זקוקים בכדי לזכות ביוקרה, בכדי להיחשב חכמים? ולכמה מעט מכל זה אנו באמת זקוקים בכדי לחיות את חיינו שלנו, לא עבור אחרים. חיים מלאי תוכן ומאושרים? אם נוותר על ההתחכמות המדומה, על תסביך השלמות, על אישורם התמידי של אחרים, אולי גם אנחנו נזכה לשוב אל תום הילדות, אל האושר האבוד של פת לחם, כוס מים, חיוך, פיסת שמים.

באדיבות הרב ארז משה דורון.