שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת שֶׁמַּרְחִיקִין אֶת הָאָדָם מֵהַשֵּׁם

[לחטוף טוב מרבנו]

מהמייל היומי: שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת שֶׁמַּרְחִיקִין אֶת הָאָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ

מְשִׁיבַת נָפֶשׁ - אות לו
יֵשׁ שָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת שֶׁמַּרְחִיקִין אֶת הָאָדָם מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אֶחָד מַגִּיעַ אֵלָיו וּמַזִּיקוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּמַכְנִיס בְּמֹחוֹ וְדַעְתּוֹ מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת שֶׁל מָמוֹן וּשְׁאָר תַּאֲווֹת. וְאֶחָד מַגִּיעַ אֵלָיו וּמַזִּיקוֹ לְלִבּוֹ וּמַכְנִיס חֶמְדָּה גְּדוֹלָה בְּלִבּוֹ שֶׁיַּחְמֹד מְאֹד לְכָל הַתַּאֲווֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׁאֵר בּוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה יַחֲזֹר וְיִתְגַּבֵּר עַל תַּאֲוַת הַלֵּב וְעַל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁבַּמֹּחַ. אֲבָל יֵשׁ עוֹד קְלִפָּה שְׁלִישִׁית שֶׁקָּשָׁה מִכֻּלָּם, שֶׁעִקַּר עִסְקָהּ לְהַשְׁלִיךְ וּלְהַפִּיל אֶת הָאָדָם וּלְהַחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה נָסוֹג אָחוֹר לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמֵהַצַּדִּיקִים בִּבְחִינַת: "נָזֹרוּ אָחוֹר", וְאוֹמֵר לוֹ: "מַה לְּךָ לְיַגֵּעַ עַצְמְךָ אֵצֶל הַחֲסִידִים וְהַיְרֵאִים אֲמִתִּיִּים, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁאַתָּה אֶצְלָם כְּבָר זְמַן רַב וַעֲדַיִן כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְתַאֲווֹת הַלֵּב בְּתָקְפָּם, וְלָמָּה אַתָּה מִתְיַגֵּעַ בְּחִנָּם, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ לָרוּץ אַחַר פַּרְנָסָתְךָ וְאַחַר הַמָּמוֹן וְכַיּוֹצֵא כִּשְׁאָר הָעוֹלָם". וּקְלִפָּה זֹאת קָשָׁה מִכֻּלָּם, כִּי כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם מְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה, כִּי הַהִתְקָרְבוּת לְבַד שֶׁמִּתְקָרֵב לִירֵאִים וּכְשֵׁרִים זֶה בְּעַצְמוֹ יָקָר מְאֹד אֲפִלּוּ אִם לא יְקַבֵּל שׁוּם קְדֻשָּׁה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲפִלּוּ אִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא גָּרוּעַ עַכְשָׁו יוֹתֵר מִבַּתְּחִלָּה, הֲלֹא הוּא יוֹדֵעַ הָאֱמֶת שֶׁלֹּא הַהִתְקָרְבוּת אֲלֵיהֶם גָּרְמָה לוֹ זֹאת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בְּוַדַּאי אִם הָיָה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתָם בְּוַדַּאי הָיָה טוֹב לוֹ מְאֹד בָּזֶה וּבַבָּא. רַק מֵחֲמַת שֶׁכֹּחַ הַבְּחִירָה גָּדוֹל מְאֹד וּמִמֵּילָא נַעֲשָׂה עִמּוֹ מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, אִם כֵּן מִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה נַעֲשֶׂה עִמּוֹ אִם לֹא הָיָה מִתְקָרֵב כְּלָל, כִּי בְּוַדַּאי אִם לֹא הָיָה מִתְקָרֵב כְּלָל אָז הָיָה גָּרוּעַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְאַל יֹאמַר מַה הִיא שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו כָּל יָמָיו, כִּי הָאוֹרֵב יוֹשֵׁב וְאוֹרֵב עָלָיו בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת, וּבְוַדַּאי כְּבָר נִצַּל מֵהַרְבֵּה פַּח יוֹקְשִׁים עַל-יְדֵי כֹּחַ הַהִתְקָרְבוּת לְבַד. (לקוטי הלכות - שבת הלכה ו' אות י"ב)